ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב ה-39, מת בגיל 100

ג'יימס ארל (ג'ימי) קרטר, הנשיא ה-39 של אמריקה (1977-1981) וזוכה פרס נובל לשלום לשנת 2002, ששאיפתו להפוך את הממשלה ל"מוכשרת וחמלה" נבלמה על ידי עלויות האנרגיה הגואה ומשבר בני הערובה באיראן, מת בביתו בפלינס, ג'ורג'יה הוא היה בן 100.

"כל מערכת כלכלית פושטת רגל אם היא רואה ערך או תועלת באבטלה." - ג'ימי קרטר, נאום קבלה של DNC, 1976

להילחם באינפלציה

קרטר הפך לנשיא במהלך תקופה של, כאשר הכלכלה חוותה גם אינפלציה גבוהה וגם צמיחה כלכלית איטית. עם כניסתו לתפקיד, הוא הציע את מה שהפך לחוק גירוי כלכלי משנת 1977.

ההצעה קראה להנחה של 50 דולר במס לכל אזרח, קיצוץ של 900 מיליון דולר במסי חברות, והגדלת ההוצאות על עבודות ציבוריות. ההוצאה המצומצמת יחסית במעשה, שיקוף של השמרנות הפיסקלית של קרטר, עוררה את זעמם של חברי הדמוקרטים שרצו יותר תשומת לב לאבטלה ופחות לגירעון.

"למרות שהוא התמודד עם ביקורת קשה במהלך כהונתו, קרטר תפס במדויק את הנוף הפיסקאלי שהשתנה ואת הצורך בשינוי במדיניות הדמוקרטית". - W. Carl Biven, מחבר, "כלכלת קרטר"

כשהאינפלציה החמירה, באוקטובר 1978, הכריז קרטר על "שלב שני" של הקמפיין שלו נגד האינפלציה, וקרא לפיקוח וולונטרי על שכר ומחירים. "

המדיניות נגד האינפלציה שנכפתה על קרטר על ידי המציאות הכלכלית של היום כללה שליטה בהוצאות הציבוריות, הגבלת התרחבות מדינת הרווחה ודחיית קיצוץ מסים פופולריים", כתב הסופר וו. קארל ביבן ב-כלכלת קרטר."למרות שהוא התמודד עם ביקורת קשה במהלך כהונתו, קרטר תפס במדויק את הנוף הפיסקאלי שהשתנה ואת הצורך בשינוי במדיניות הדמוקרטית".

כדי להתמודד עם משבר האנרגיה של 1979, ממשל קרטר קבע תקני קילומטראז' לרכב והסיר את הפיקוח על תעשיות חברות התעופה, ההובלות והרכבות.הוא קבע מדיניות אנרגיה לאומית שהוציאה את הפיקוח על מחירי הנפט. השילוב של ביקוש נמוך יותר והיצע גבוה יותר הוביל להורדת מחירי הנפט. הוא גם הקים את משרד האנרגיה האמריקאי כדי להסדיר את התעשייה ולממן מחקרים על דלקים חלופיים.

אתגרי מדיניות החוץ

שני אירועים מרכזיים, הסכם קמפ דיוויד ומשבר בני הערובה באיראן עיצבו את חלק הארי במורשת מדיניות החוץ של קרטר.

ב-26 במרץ 1979 חתמו מצרים וישראל על הסכם שלום בוושינגטון, בעקבות פגישות שערך קרטר בין מנהיג מצרים אנואר סאדאת לראש ממשלת ישראל מנחם בגין בנסיגה הנשיאותית.

בנובמבר 1979, קבוצה של איראנים לקחו 66 שבויים אמריקאים בטהרן, מה שגרם למשבר בני הערובה באיראן. מבצע טופר נשר, ניסיון לחלץ את בני הערובה, הסתיים באסון, ופגע קשות במוניטין של קרטר. בסופו של דבר, בני הערובה לא שוחררו אלא לאחר שקרטר עזב את תפקידו ב-20 בינואר 1981.

זה זמן רב האמינו שהאייתוללה חומייני ואנשי קו איראניים קשוחים פעלו לבדם בדחיית שחרור בני הערובה כדי להבטיח את תבוסתו של קרטר. עם זאת, דיווח אחרון של הניו יורק טיימסהפוליטיקאי הוותיק של טקסס, בן בארנס, אמר שהוא נפגש עם מנהיגי המזרח התיכון בקיץ 1980. בארנס אמר שהוא מנסה להעביר מסר לאיראן לעכב את שחרור בני הערובה עד לאחר הבחירות כדי להבטיח ניצחון של רייגן והסכם טוב יותר עבור איראן.

בכל מקרה, משבר בני הערובה, מינויו של קרטר את פול וולקר ליושב ראש הפד ב-1979, והמיתון שנוצר, חתמו את גורלו של קרטר וסיימו כל סיכוי להיבחר מחדש ב-1980.

מורשת קרטר

במהלך כהונתו לאחר הנשיאות, הקים קרטר את מה שרבים מחשיבים את מורשתו הגדולה והממושכת ביותר, חיי שירות לזולת. זה כולל את הקמת מרכז קרטר, הוראה, כתיבת ספרים רבים ומעורבותו האישית בבית גידול לאנושות.

הוא זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "מאמציו הבלתי נלאים של עשרות שנים למצוא פתרונות שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם ולקדם פיתוח כלכלי וחברתי".

"יש לי חיים אחד והזדמנות אחת לגרום לזה להתייחס למשהו... האמונה שלי דורשת ממני לעשות כל מה שאני יכול, איפה שאני נמצא, מתי שאני יכול, כל עוד אני יכול עם כל מה שיש לי כדי לנסות לעשות הֶבדֵל." - ג'ימי קרטר

בעקבות סדרה של אשפוזים בבית חולים, קרטר, בתמיכת משפחתו המלאה, בחר להפסיק את הטיפול הרפואי ולחזור לביתו במישורים כדי לבלות את זמנו שנותר בטיפול בהוספיס עם משפחתו.

קרטר היה הנשיא הארוך ביותר בהיסטוריה האמריקאית, והותיר אחריו ארבעת ילדיו, 11 נכדים ו-14 נינים.