סרטון חדש ומטריד מציג 13 שנים של התכה בשטח הקרח של גרינלנד. הסרטון נתפר על סמךו(ESA) נתוני לווין.
הסרטון חושף כיצד הקצוות של מעטה הקרח נמסים מהר יותר מהמרכז, במיוחד במקומות שבהם זורמים קרחונים לים. המחקר החדש מגלה שבין 2010 ל-2023, איבדה גרינלנד 563 מייל מעוקב (2,347 קילומטר מעוקב) של קרח, וזה מספיק כדי למלא את אגם ויקטוריה, האגם הגדול באפריקה. שכבת הקרח של גרינלנד מאבדת מסה מאז 1998, על פי המינהל האוקיינוס והאטמוספירה הלאומי, והוא כרגע התורם השני בגודלו לעליית פני הים לאחר התרחבות המים המתרחשת עקב התחממות הטמפרטורות.
המחקר, פורסם ב-20 בדצמבר בכתב העתמכתבי מחקר גיאופיזיים, לא היה רק על כימות אובדן קרח, עם זאת. גם לנאס"א וגם ל-ESA יש לוויינים ששומרים מקרוב על האזור. ה-CryoSat-2 של ESA משתמש במכ"ם כדי למדוד את גובה פני השטח של כדור הארץ, בעוד שה-ICESat-2 של נאס"א משתמש במדידות לייזר. לשתי השיטות יש יתרונות וחסרונות, והחוקרים רצו להיות בטוחים ששתי המדידות החזירו תוצאות דומות וניתן לשלבן לדיוק רב יותר.
התוצאות הראו שהם יכולים: CryoSat-2 ו-ICESat-2 נבדלו בלא יותר מ-3% בהערכות שלהם לגבי שינוי הגובה על מעטה הקרח של גרינלנד. התוצאות המשותפות שלהם גילו כי מעטה הקרח התדלדל בממוצע של 3.9 רגל (1.2 מטר) במהלך 13 שנים.
אבל המספר הממוצע הזה מטשטש הבדלים גדולים על פני הגיליון. קצוות יריעת הקרח איבדו 21 רגל (6.4 מ'), בממוצע. קרחוני אאוטלט ראו את האובדן החמור ביותר, עם מקסימום של 246 רגל (75 מ') בקרחון Zachariae Isstrøm. ההפסדים הגרועים ביותר מופיעים באדום הכהה ביותר בסרטון החדש שנוצר מהנתונים.
מאז 2020, CryoSat-2 ו-ICESat-2 סובבים באותם נתיבים - מאמץ משותף בין ESA ונאס"א כדי לוודא שהנתונים שנאספו על ידי שני הלוויינים יכולים להיות בו זמנית ומסונכרנים.
"זה נהדר לראות שהנתונים מ'משימות אחיות' מספקים תמונה עקבית של השינויים המתרחשים בגרינלנד",תורסטן מרקוס, מדען פרויקט עבור משימת ICESat-2 בנאס"א, אמר ב-aהַצהָרָה. "הבנת הדמיון וההבדלים בין מדידות גובה של מכ"ם ולידר מאפשרת לנו לנצל באופן מלא את האופי המשלים של אותן משימות לוויין."
