רוב הממשלות ברחבי העולם, במיוחד אלה של מדינות בעלות הכנסה גבוהה, לא מצליחות להשיג את היעד של הסכם פריז, שנחתם ב-2015 על ידי 195 מדינות והאיחוד האירופי. בעוד פליטת פחמן דו חמצני נמשכתלהגדיל, עבור רבים הפתרון הוא לפתח טכנולוגיות כדי פשוט להסיר את גז החממה הזה מהאוויר. מחקר חדש מצביע על כך שזה הרבה יותר קל לומר מאשר לעשות.
המחקר מגיע מ-יוזמת האנרגיה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. העבודה התמקדה בלכידת אוויר ישירה או DAC, טכנולוגיה שמסירה פחמן דו חמצני מהאוויר הרגיל. הצוות גילה שאסטרטגיות DAC מסתמכות על הנחות אופטימיות מדי, אם לא לא מציאותיות. העבודה קובעת כי הדבר עלול להוביל לתוצאות מטעות המשפיעות על אסטרטגיות לייצוב האקלים.
המדענים מצאו שלושה אתגרים הנדסיים. האחד הוא היכן לבנות את המתקנים. הם ייחשפו ליסודות, שעלולים להשפיע על חייהם, והם צריכים מקום לאחסן את הפחמן הדו חמצני שהוצא מהאוויר. זה קשור לנושא השני של האנרגיה. מתקנים אלה צריכים להיות ליד מקור חשמל דל פחמן.
קיימות מגבלות פיזיות וטכנולוגיות לטכנולוגיית לכידת פחמן ישירה. המגבלה היחידה להפחתת הפליטות היא הרצון שלנו לעשות זאת.
בעוד החוקרים ציינו כי הסוגיות הקשורות למיקום "בדרך כלל מוזלזלות בעולם האמיתי ומוזנחות בדגמים", הן ייראו מינוריות בהשוואה לצורך בחשמל. אם נעשה שימוש בכוח פחם כדי להסיר CO2מהאטמוספירה, למעשה תקבל 20 אחוז יותר פחמן דו חמצני ממה שהתחלת איתו.
אם אתה רוצה להסיר 10 גיגהטון של CO2(10 מיליארד טון) מדי שנה, דרישת האנרגיה תהיה 40 אחוז מסך החשמל העולמי שנוצר כיום. מודלים מנבאים ש-DAC יכול להסיר 5 עד 40 גיגה-טון של CO2בשנה, לעשות שקע ב950 ג'יגהטוןוספירת CO2שנכנס לאטמוספירה מאז 1850. עם זאת, החוקרים מסכמים כי "לא בטוח מאוד" שניתן יהיה לפרוס DAC בקנה מידה של ג'יגהטון.
נקודה זו מובהרת עם הבעיה הטכנית השלישית, התרחבות. לפחמן דו חמצני יש השפעה עצומה על האטמוספירה, אך הוא מהווה חלק זעיר מהאוויר - בסביבות 0.04 אחוז. המשמעות היא שכמות עצומה של אוויר צריכה לעבור דרך הטכנולוגיה כדי לקבל הרבה CO2הַחוּצָה. כדי לקבל טון אחד של פחמן דו חמצני הם צריכים לעבד 1.8 מיליון מטר מעוקב (63.5 מיליון רגל מעוקב) של אוויר - זה כמעטשני בנייני אמפייר סטייטשווה אוויר. כל הנקודות הטכניות הללו מסתכמות בעלות גבוהה, גבוהה ממה שהדגמים העריכו עד כה.
המצב שונה עבור טכנולוגיות לכידה וריבוש פחמן (CCS), שמטרתן ללכוד CO2מגזי הפליטה שלהם, שם הריכוז גבוה בהרבה מאשר באוויר, כלומר הם יכולים לבצע פינוי זה בעלויות נמוכות יותר.
מוסר ההשכל של הסיפור הוא שהסרת פחמן דו חמצני אינה ניתנת להחלפה עם הגבלת פליטות. אם לא נצליח להפסיק לפלוט גזי חממה - וזו בחירה פוליטית - עם השלכות הרות אסון על האקלים, על העולם הטבעי ועל עצמנו, איננו יכולים פשוט להפעיל מכונה שתתקן זאת. קיימות מגבלות פיזיות וטכנולוגיות לטכנולוגיית לכידת פחמן ישירה. המגבלה היחידה להפחתת הפליטות היא הרצון שלנו לעשות זאת. פגישת COP29 האחרונה להתמודדות עם שינויי האקלים בעולם הסתיימה בכישלון.
"פסגת האקלים של האו"ם COP29 הייתה עוד אישור מאכזב של הסטטוס קוו. המימון המובטח מעורר רחמים - והאופן יגדיל את נטל החוב של המדינות שנפגעו הכי הרבה עדיין, שתרמו הכי פחות למשבר האקלים", אדיטי סן , מנהל תוכנית אקלים ואנרגיה ברשת ה-Rainforest Action Network, אמר ב-aהַצהָרָה.
"אנו זקוקים להפחתה מוחלטת בפליטת הפחמן, ביטול הוגן של דלקים מאובנים ומזהמים אמור לשלם עבור נזקי האקלים ועבור מעבר צודק מתוך טריליוני הרווח המופק".
המאמר של MIT Energy Initiative מתפרסם בכתב העתכדור הארץ אחד.
