במשך זמן רב פירשו ארכיאולוגים את העצמות הרבות של טורפים קטנים שמצאו בשלב מוקדםההתנחלויות בלבנט כבאים מצידי פרווה, אך ניתוח חדש מצביע על כך שהם נוצלו למטרות אחרות - שועלים וחתולי בר היו למעשה בתפריט האנושי. התוצאות מצביעות על כך שטורפים קטנים אלה צריכים להיחשב חיות ציד במחקרים עתידיים.
לפני כ-15,000 עד 11,700 שנים, במהלך התקופה האפי-פליאוליתית המאוחרת, החלו ציידים-לקטים בלבנט – האזור שלאורך חופי מזרח הים התיכון המקיף את ישראל המודרנית, ירדן, לבנון וסוריה – לעבור לכיוון חקלאות ורעיית צאן. רגע פרשת המים הזה פנימהעם זאת, המכונה "המהפכה הניאוליתית", לא הייתה מהירה. זה היה תהליך ארוך של מעבר שנמשך גם לתוך התקופה הנאוליתית.
בזמן הזה, אנשים התחילו לצוד פחות מיני ציד גדול, כמו צבי אדום (Cervus elaphus), לטובת מינים קטנים יותר, כמו צבי, ויונקים אחרים, כמו גם בעלי חיים קטנים יותר, כמו ציפורים ודגים.
התיעוד הארכיאולוגי מלא בעדויות למעבר זה, שכן עצמות בעלי חיים מצויות לעיתים קרובות בשפע במכלולים מהיישובים של תקופה זו. עם זאת, בין העצמות הרבות שנמצאו באתרים אלה, מצאו חוקרים גם שרידים של מינים שונים של טורפים קטנים. לדוגמה, בין 11,660 ל-10,000 שנים, עצמותיהם של שועלים אדומים (שועלים שועלים) מופיעים לעתים קרובות בתיעוד הארכיאולוגי, לפעמים עד כדי כך שהם עולים על עצמות הציד כמו חזירי בר וצבאים.
באתרים אחרים בלבנט, חתול בר (חתול בר לייבשרידי ) מהווים גם הם תרומה משמעותית למכלולים, אם כי במידה הרבה יותר קטנה מהשועלים האדומים.
בעבר, עצמות אלו נחשבו לשאריות של ציידי פרוות, או שהעצמות והשיניים נוצלו לצורךמטרות סמליות, במיוחד השועלים. כתוצאה מכך, האפשרות שהם נהרגו בגלל הבשר שלהם ולכן היו חלק עיקרי בתזונה של אנשים הוזלה במידה רבה.
במחקר האחרון שלהם, שריד גלמור ועמיתיו חקרו עצמות של בעלי חיים שנמצאו באתר בן 10,000 שנה של אחיהוד בגליל המערבי, ישראל. הצוות זיהה את עצמותיהם של שועלים, חתולי בר וארנבת קייפ על ידי טיפול בהם בחומצה אצטית, כדי להסיר את כל שכבות האבנית, לפני שהם נשטפו במים ולאחר מכן נבדקו במיקרוסקופים. זה איפשר להם להיות מסווגים לטקסונומיות שלהם, בעוד סוג העצם נרשם עבור כל דגימה.
הצוות מצא בסך הכל 1,244 עצמות מפורקות וחישב שכ-30 אחוז מהן באזורים עם משקי בית שייכים לצבי הרים, בעוד ש-12 אחוזים שייכים לשועלים אדומים. עצמותיהם של שועלים אדומים, חתולי בר (הטורף הקטן השני בשכיחותו), מרטני אשור (מאדים פוינה), נמיות מצריות (הרפסט איכנומון), גיריות אירופאיות (מלס מלס), ועפעפיים אחרים היוו 16 אחוז מהממצא.
רבות מהעצמות כללו עדויות לכך, כולל סימני סכין.
"למעלה מ-52 אחוז מסימני החיתוך בשרידי שועל ניתן לייחס ישירות לפעילות קצבים (ביזור ופילו), בהתבסס על מיקומם והמורפולוגיה שלהם. תשעה מתוך 10 מסימני החתך הללו נמצאו על עצם הזרוע ועצם הירך. [...] סימני חיתוך על עצם הזרוע ועצם הירך לעולם אינם נובעים מפעילות של הוצאת העור", כותב הצוות.
עבור חתולי הבר, כ-83 אחוז מסימני הסכינים היו קשורים לשחיטה וכולם אותרו על עצמות רגליהם של החיות. שאר סימני הסכין יוחסו לעור.
נראה גם שסימני צריבה מופיעים על עצמות הטורפים במידה דומה, אם לא גבוהה יותר, לאלו על עצמות צבי שנמצאו במקום. כמעט 56 אחוז מסימני הכוויה שנמצאו על עצמות השועל האדום אותרו על גפיהם, בעוד שאלו של חתולי הבר היו מקומיים לחלק העליון של גפיים - שוב, קשורים קשר הדוק לצריכת בשר.
התוצאות מצביעות על כך ששועלים וחתולי בר חיפשו כמקור מזון, לא רק לפרווה שלהם.
"המחקר שלנו מספק ראיות ברורות וחזקות לכך שתושבי אחיהוד צדו טורפים קטנים, בפרט שועלים וחתולי בר, כדי לעשות שימוש רב בשרידיהם. הם הפשיטו את הקליפות שלהם, חילצו בשר למאכל, וכנראה עשו שימוש נוסף בשרידים, כמו ייצור כלי עצם וקישוטים", מסכמים הצוות.
זה מוסיף לטיעון שיש להוסיף לקטגוריית המשחקים את החיות הללו, כמו גם טורפים קטנים אחרים, כאשר החוקרים בוחנים את העמים הניאוליתיים ואת כלכלת בעלי החיים.
המחקר פורסם בארכיאולוגיה סביבתית.
